פסק-דין בתיק בר"ע 389/04

            כללי

1.         כיצד יש לפרש פסק דין של ערכאה ערעורית שביטל את פסק דינה של הערכאה הדיונית, והחזיר את התיק אליה כדי להכריע בשאלות מסוימות. האם משמעות הדבר הוא פתיחה מחדש של כל המחלוקות שבין הצדדים (כטענת המבקשים שבפניי), או הוראה לערכאה הדיונית להתמקד בנושאים ספציפיים ומוגדרים (כפי שקבע בית משפט קמא, ובעמדה זו דוגלת גם המשיבה שבפניי).

2.         כדי להבין את המחלוקת בין הצדדים, אציג בקצרה את ההליכים שהיו בבית משפט קמא "בסיבוב הראשון" ואת פסק דינו של בית משפט  השלום באותו "סיבוב".  לאחר מכן, נביא את הסכמת הצדדים, אשר קיבלה ביטוי בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על בית המשפט השלום, ובעקבות זאת נתייחס לעמדות הצדדים בבית משפט קמא, ב"סיבוב השני", ונציג את  פרשנותו של בית משפט קמא  לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ב"סיבוב הראשון". בהמשך, יובאו טענות הצדדים בפניי, ולאחר הדיון, תהייה ההכרעה.

            " הסיבוב הראשון" בבית המשפט השלום

3.         במוקד הדיון ניצב נכס, הנמצא בגוש 30055, חלקה 50, רחוב מוסררה 18 (או רחוב הנביאים 18), בירושלים (להלן - "הנכס" או "הדירה").

4.         קדם לדיון ולתביעה בבית משפט שלום, הליך אחר: ביום 10/10/01 נמסרה למבקשת 1 הודעת פינוי של הדירה, חתומה על ידי ראש ההוצאה לפועל בירושלים, המופנית לשני אנשים: ראזם נאסר וראזם חוואלה, אשר נדרשו לפנות את הדירה ביום 31/10/01, (ראה הודעה על פינוי לזכותה של תמר קרלשטט בתיק הוצל"פ ירושלים  1-01-17674-03, שצורפה כנספח "ו" לתביעה המקורית בבית המשפט השלום בת.א. 148845/01; הודעת הפינוי הנ"ל הייתה מימושו של פסק דין אזרחי, שניתן לזכות הגב' קרלשטט ביחסיה עם ה"ה ראזם, במסגרת תיק אזרחי, שפסק הדין שבו ניתן ביום 5/6/01; הליכים אלו לא הוצגו בפניי, ואין כל צורך להזדקק להם במסגרת בר"ע זו)

5.         המבקשת טענה כי היא ומבקש 2 -  ולא ה"ה ראזם - הם המחזיקים כדין בדירה, ועל כן הגישו המבקשים ביום 16/10/01 את כתב תביעתם כנגד הגברת תמר קרלשטט לבית המשפט השלום בירושלים (א' 14845/01), ובה עתרו לכך כי בית המשפט השלום יוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת להפריע לתובעים להשתמש בדירה, וכן לקבוע כי התובעים, לבדם, הם הזכאים להחזיק בדירה, מבלי שהחזקתם תופרע על ידי אחרים, לרבות הנתבעת.           

            מנגד, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד לסילוק ידם של התובעים מן הדירה.

6.         בית משפט השלום (כבוד השופט ר' יעקבי) שמע ראיות, עיין במסמכים ובסיכומים ובסיום ההליכים לפניו ניתן על ידו ביום כב' תמוז תשס"ב            (2/7/02) פסק דין מנומק אשר דחה את התביעה העיקרית, קיבל את התביעה שכנגד, ותוצאותו האופרטיבית הייתה כי על התובעים להתפנות מן הנכס, תוך חיובם בהוצאות בסך 15,000 ש"ח. בית משפט קמא קיבל את עמדת התובעים כי הדרך לפנותם אינה במסגרת תיק ההוצל"פ נגד משפחת ראזם אלא יש צורך בהליכי הוצל"פ נפרדים מכח פסק הדין שנתן בית משפט השלום (להלן - "פסק הדין הראשון של בית משפט השלום").

7.         בפסק דינו סוקר בית משפט קמא את ההיסטוריה של הנכס: הגברת קרלשטט הייתה אחת מיורשי תמר דברא, שאביה, אברהם קאקושווילי, היה בעל הדירה בשנות ה - 40 של המאה העשרים. לאחר רכישת הדירה השכיר הבעלים, אברהם קאקושווילי, את הדירה לכמאל שובאש, אביה של המבקשת 1. לאחר מלחמת השחרור, עברה הדירה לשליטת האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב, אשר השכיר את הנכס למר שובאש הנ"ל. לאחר פטירתו, באפריל 1967, הושכר הנכס על ידי האפוטרופוס הירדני לחמשת יורשי מר שובאש, וביניהם המבקשת 1.

            בהמשך, מפרט השופט המלומד את קורות הדירה לאחר מלחמת ששת הימים (יוני 1967), כאשר השליטה בדירה עברה אל האפוטרופוס הכללי הישראלי. בפסק הדין (פסקה 29) מובא מכתב של האפוטרופוס הישראלי למשפחת שובאש ובה הוא מעמיד את המבקשת 1 ואחותה על כך שאין להם זכויות בדירה. בית המשפט קובע כי המבקשים לא גרו בדירה, וכי גרו בדירה אנשים אחרים, ששמותיהם מוזכרים בפסק הדין.

 יתרה מזו, השופט המלומד קובע כי משפחת שובאש גרה בנכס אחר, בסמיכות מקום, ברחוב הנביאים 12, בעוד הדירה נשוא המשפט הינה ברחוב הנביאים 18; מכאן מסיק בית משפט קמא כי המבקשים לא גרו בדירה, נשוא המשפט.

            בית משפט השלום אינו קובע בפסק הדין הראשון באופן חותך וברור כי המבקשים הם דיירים מוגנים בנכס, אלא אומר כי אף אם היו כאלה, אין הם זכאים להמשיך ולהחזיק בנכס, שכן הוכחה בפניו עילת הפינוי של אי תשלום דמי שכירות במשך שנים רבות. כמו כן קבע בית המשפט השלום בפסק הדין הראשון כי בנסיבות שהוכחו בפניו, אין המבקשים זכאים לסעד מן הצדק.

"הסיבוב הראשון" בבית המשפט המחוזי

8.         המבקשים (התובעים בהליך הראשון), לא השלימו עם תוצאת פסק הדין הראשון  של בית המשפט השלום והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי  בירושלים (ע"א 3400/02).

9.         לאחר שב"כ  הצדדים (המייצגים אותם גם כיום) השמיעו טיעוניהם בפני ערכאת הערעור (כבוד השופטת יהודית צור; כבוד השופט משה גל; כבוד השופטת מרים מזרחי), נאמר בפרוטוקול (עמ' 4), מפי ב"כ הצדדים, כדלקמן:

"לפי המלצת בית המשפט הגענו להסדר פשרה כדלקמן:

 פסק-דינו של בית משפט קמא, יבוטל במובן זה שהדיון יוחזר אל הערכאה הקודמת על מנת שתידון ותוכרע טענת המערערים להיותם דיירים מוגנים. כמו כן יתאפשר למשיבים לתקן את כתב התביעה שכנגד, על-מנת לכלול בו עילות פינוי של דייר מוגן. אם כך יהיה, יהיו הצדדים רשאים להביא ראיות משלימות בכל הנוגע לעילות הפינוי. לבסוף ישמע בית משפט קמא את סיכומי הצדדים ויכריע בשאלה האם המערערים הם דיירים מוגנים. אם ייקבע שאינם דיירים מוגנים, כי-אז יורה על סילוק יד מן הנכס; אם יקבע שהם דיירים מוגנים, כי-אז יצטרך להכריע בה בעת גם בעילות הפינוי ולפסוק את התוצאה בהתאם לראיות הצדדים בנושא זה. אין באמור כדי לגרוע מכל יתר טענות המשיבים. נבקש ליתן למוסכם תוקף של פסק דין בערעור ללא צו להוצאות."        

10.       בית המשפט המחוזי נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין, בו ביום - א' תמוז תשס"ג (1/7/03), בתיק ע"א 3400/02 הנ"ל (להלן - "פסק הדין של בית המשפט המחוזי").

"הסיבוב השני" בבית משפט השלום